היה היה פעם כלי-נגינה מעודן.

כאשר ניגנו בו, הוא הפיק את הצלילים הערבים ביותר.

ואז אנשים התחילו לבחון כלי-נגינה "חדשים ושונים" והזמינו מוזיקאים אחרים להגיע לנגן.

המוזיקאים הגיעו עם התופים שלהם ועם החלילים שלהם ועם הגיטרות שלהם

ואז יום אחד, מישהו הגיע ואמר, "למה נטשתם את כלי-הנגינה היפהפה הזה?"

האנשים הסתכלו בו, ותהו, "איזה כלי נגינה? התופים כולם מכווננים, החלילים נהדרים, הכינורות מעולים, הפסנתר מכוונן."

הוא אמר, "האם אינכם זוכרים את כלי-הנגינה הזה? זה בגלל כלי-הנגינה הזה שהתחלתם להתעניין במוזיקה, בניתם את המקום הזה, והתאספתם לשמוע אותו. ועכשיו שהסקרנות שלכם הובילה אתכם לחדש ולשונה, אתם מתעלמים ממנו."

אנחנו שוכחים. אנחנו רק רואים את העפר על פני השטח.

מי שמכיר את הכלי יכול לראות מעבר לשכבת האבק. הוא יכול להסיר את האבק ולחשוף מחדש את יופיו, את הברק שלו, את קסמו ואת הדרו.

ואז הוא עשה את הדבר החשוב ביותר – הוא כיוונן אותו. אם רוצים שכלי-נגינה ישמיע צליל ערב, יש לכוונן אותו.

במרוץ שלכם אחר "החדש והשונה" שכחתם את עצמכם.

הכול סובב סביב הזוהר של "חדש ושונה", למעט כלי-נגינה זה, חיים אלה.

למעט לב זה.

לכל דבר אחר נותנים עדיפות. מבוקר עד ערב, אתם אומרים, "יש לי כל-כך הרבה דברים לעשות." האם אתם במקום כלשהו ברשימה הזו? במקום מספר 10? 20? 100?

לא. בשום מקום.

אלה הם חייכם. תמצאו את שביעות-הרצון הזו.

את זה אתם חייבים לעצמכם.

אם אתם רוצים להיות עשירים, תתחילו עם עצמכם.

החוב הראשון שעליכם לפרוע הוא החוב ללב — לבקשתו ולרצונו למצוא סיפוק.