אני מחפש – אני לא יודע למה אני מחפש

אני מחפש כי אני חושב שעליי לחפש. אני מחפש כי קראתי שזה, "דבר טוב לעשות". וכל הזמן איני מבין את הקסם האמיתי. עכשיו, תנו לי לספר לכם מה הוא הדבר הזה..

כה טבוע באדם, וכה בסיסי הוא הרצון הזה להיות שבע-רצון. אני משתמש במילה "שבע-רצון" ואולי היא בכלל אינה מתאימה וזה לא חשוב. כי יש את התחושה הזאת, אתם מבינים, היא תחושה.

מאז שהשפה קיימת, והאדם ידע לכתוב, הוא מנסה לתאר את התחושה הזאת.

הוא קרא לה "שלווה" וזה לא היה מספיק טוב. הוא ידע את זה.

שקט –לא היה מספיק טוב. רוגע –לא היה מספיק טוב. אהבה –היה מספיק טוב. שמחה –היה מספיק טוב.

הכוח של הצמאון הבסיסי הזה, של החיפוש הבסיסי הזה, הכוח –אתם חייבים להבין את זה. ולא רק זה שאתם חייבים להבין את זה, אתם חייבים להיכנע לו. כי אתם לא יכולים להילחם נגדו. תנו לו לכבוש אתכם. תנו לו להגיע. ותנו לו לספוג אתכם. כי אז זה יהיה, להיספג בשלווה, להיספג... איך? כמו טיפת מים הנבלעת בים.

היא נפרדת מהענן והיא טיפה, והיא טיפה, והיא טיפה, והיא טיפה, והיא טיפה...

וברגע שהיא מגיעה אל הים, היא הים, היא אינה עוד טיפה.

הבנתם איך זה עובד? האין זה מרתק? טיפה קטנה, טיפה קטנטנה –נופלת אל עבר מטרים: טיפ, טיפ טיפ, טיפ וטפל. יש לה ישות, יש לה זהות, היא טיפה. היא קיימת, היא "דבר", והיא זעירה.

והיא נופלת והיא נופלת והיא נופלת... ואין לה ברירה. ואם הרוח נושבת בה, היא זזה. והרוח נושבת בה מלמטה והיא עולה קצת –מאיצה את הנפילה שלה. ואז היא מתחילה שוב. אם הרוח נושבת בה מימין, היא זזה; היא נושבת משמאל והיא זזה.

והיא העבד של כל גורם שרוצה לפעול עליה. והיא ממשיכה ליפול, ליפול, ליפול, ואז "פוצ'ץ" ברגע קט קסום זה. ואם ראיתם את זה, איני יודע אם ראיתם, אבל כאשר יורד גשם, והיא יורדת על הים, היא יוצרת אדווה קטנה –ואז היא נעלמת. היא הלכה. הסימן האחרון שלה הוא אדווה קטנה. לא מאוד גדולה, בכלל לא גדולה והיא כבר נספגה.

איני יודע לגביכם, אבל זה מה שאני רוצה –להיספג, לתוך השמחה הזו. איפה שכעת אנחנו בלתי נפרדים. עכשיו, הרוח, קדימה, תעשי את מה שנועד לעשות –תניסי להזיז אותי. עכשיו אני לא פגיע, כי אם עכשיו אני עומד עם האיתנות של הים –שהוא נוזלי ליד ההדרכה.